לאחרונה התקבל בכנסת חוק נתוני תקשורת (הידוע בכינויו חוק "האח הגדול"), שהוא למעשה תיקון של סדר הדין הפלילי. החוק אמור להקנות למשטרה יכולת להילחם בפשיעה ביתר יעילות, ע"י קבלת נתונים של תקשורת, טלפוניה ואינטרנט, דוגמת יעדי שיחות וכתובות IP.
החוק מגדיר 3 דרכים בהן תוכל המשטרה לקבל את הנתונים: באמצעות צו שופט, במקרים דחופים ישירות ע"י קצין בדרגת סגן ניצב, ובאמצעות מאגר נתונים שיועבר למשטרה.
על מנת לקבל צו של בימ"ש שלום, על המשטרה להגיש שורה של מסכמים – לרבות האם המנוי הוא בעל חיסיון מקצועי (פסיכולוג, עו"ד, רופא או כהן דת) והיסטוריה של בקשות קודמות. "הלכת ציטרין" קובעת כי ההגנה הזו קיימת גם עבור עיתונאים.
הדרך השניה, הנוגעת לעבירות מסוג פשע או עוון, מאפשרת לקצינים בדרגת סגן ניצב לקבל את הנתונים ללא דיחוי וללא שום צו – לשם הצלת חיי אדם, למניעת עבירה או לגילוי של מבצע העבירה.
הדרך השלישית היא מאגר המידע. קצין משטרה שהוסמך לכך, רשאי לדרוש נתונים מחברות התקשורת. הנתונים כוללים נתוני זיהוי של מנוי, מספר מזהה של מכשיר טלפון, פרטים מזהים של כרטיס SIM, וכו'.
החוק מעלה חששות כבדים בדבר פגיעה בהגנת הפרטיות ובדבר ניצול לרעה של הקלת הגישה לנתונים כה רגישים לגבי כל אחד ואחד מתושבי ישראל, ועורר מחלוקת ציבורית נרחבת. להלן קישור לנוסח החוק כפי שעבר בכנסת.

http://www.knesset.gov.il/privatelaw/data/17/3/253_3_2.rtf